אקדים ואומר כי הסקירה להלן ההיא תמצית דברים כפי שמצטירים בעיני רוחי נכון למועד כתיבתה ואין לראות בה תורה שלמה וחלוטה.

ראשית, יש להכיר בכך שחבלים תופסים מקום מרכזי בתרבות היפנית. כך היה בעבר וכך הוא גם בהווה. לדוגמא, בקימונו היפני, למרות היותו בגד מורכב ביותר, אין משתמשים בכפתורים ולולאות אלא בחבלים בלבד. דין זהה נהוג לגבי השריון של הלוחמים וכן פרטי לבוש מסורתיים נוספים. גם את המתנות לפי המסורת היפנית, בין אם אלה תשורות לאל ובין אם אלה מתנות לאדם, יש לעטוף ולאחר מכן לקשור בחבל באופן משוכלל. המבקר במקדשי שינטו ביפן נחשף לשימוש נרחב הנעשה בחבל בהקשרים דתיים בעוד שהביקור בפארק מסביבו עשוי לחשוף בפני המבקר את טכניקת ה- yukitsuri - קשירת קונוס חבלים מעל וסביב העץ לשם הגנתו מהשלג הכבד בחורף.

עם זאת, ברור כי קשירת חפצים דוממים זה דבר אחד וקשירה ארוטית היא דבר אחר לחלוטין. אנסה אם כן, להציג בתמצית את מקורות ההשפעה המרכזיים של שיבארי, לאורך היסטוריה של יפן, החל מהמאה ה-15 ועד המאה ה-20.

המקור הראשון והמשמעותי ביותר של שיבארי הוא Hojo-Jutsu. הסיפור מתחיל במה שקרוי "התקופה האפלה של יפן" (תקופת סינגוקו ומורומאצ'י, 1467-1603 לערך) במהלכה יפן הייתה שרויה במלחמות שליטה בלתי פוסקות. בתקופה זו התפתחו מספר טכניקות מלחמתיות שהתבססו על שימוש בחבל. הטכניקה המרכזית שעסקה בקשירתו של העציר נקראה Hojo-Jutsu (捕縄術) או בקצרה Nawa-Jutsu (縄術).

עם זאת, הפריחה של Hojo-Jutsu לא הייתה בצל המלחמות אלא דווקא בתקפות שלום שהחלה אחרי "התקופה האפלה" והיא תקופת שושלת טוקוגווה (Tokugawa), שנמשכה בין השנים 1603 ו- 1868 וקרויה היום - תקופת האדו (Edo period). תקופה זו של יציבות שלטונית וסדר משפטי יחסי היוותה קרקע פוריה להפיכתה של Hojo-Jutsu מטכניקה מלחמתית לטכניקה שיטורית יום-יומית. במקביל, בידודה של יפן במשך תקופה ארוכה זו מנע משיטות איזוק מבוססות ברזל, שהתפתחו בעולם הגדול, מלהגיע לאי ולכן פעולות העצירה והובלת האסיר ביפן המשיכו להתבסס כמעט כליל על עבודת החבל.

נוהגים לחלק את טכניקות ה- Hojo-Jutsu שהיו נהוגות באותה התקופה לשתי קבוצות:

1. HayaNawa – טכניקה מהירה למעצרו של החשוד שהתבססה על חבל דק וקצר יחסית אשר היה מקופל בשרוול הקימנו של השוטר. חבל זה קרוי "חבל לכידה" (ToriNawa).
2. HonNawa – טכניקה לקשירה "רשמית" של האסיר לשם הובלתו לחקירה או בית משפט. הקשירה נעשתה ממספר חבלים בעובי סטנדרטי (כנראה כ-6 מ"מ) עשויים מ-asanawa (חבל יוטה) ובוצעה על ידי מספר שוטרים (בעיקר לשם שמירה על סודיות אופן הקשירה).

טכניקת HonNawa התבססה על ארבעה עקרונות מרכזיים:

1. להפוך את הבריחה של העציר לבלתי אפשרית.
2. ככל האפשר, למנוע מהעציר סבל פיזי ואמוציונאלי.
3. לבצע קשירה אסתטית למראה.
4. לשמור על הטכניקה עצמה בסוד.