כדי להבין את העיקרון השני יש לתת את הדעת לכך שהעציר היה נלכד על מנת להביאו בפני בית המשפט שלעיתים היה מרוחק מספר ימי הליכה / רכיבה מהמקום בו נעצר. כיוון שהעציר בשלב זה טרם הורשע, נדרש להתיחס אליו בכבוד הראוי לאדם זכאי ולא לפושע. כמו כן, קשירה שלא פוגעת יתר על המידה בעציר אפשרה להתיר את החבלים לעיתים רחוקות בלבד ובכך צמצמה את הסיכוי לבריחתו.

רמת האסטטיקה של הקשירה נקבעה, בין השאר, לפי מעמדו של האסיר, כך לדוגמא אציל היה זוכה בקשירת משושה מורכבת (shin-kikkou) בעוד שאיכר פשוט היה מסתפק בקשירת צלב פשוטה (juumonji-nawa).

מקורות מסוימים מציינים כי בעיר הבירה, בה התגוררו אצילים רמים רבים, התפתחה טכניקה שלא כללה קשרים וכך אם קרה והאציל היה מזוכה מאשמה יכל השוטר לטעון כי האציל כלל לא "נקשר" ולפיכך הרי גם לא הושפל בעת מעצרו.

בתקופת ה-Edo, לימוד ושימור מסורות ה- Hojo-Jutsu התרכז במספר בתי ספר (ryu) אשר לימדו את הטכניקות לכוחות אכיפת החוק. עם הזמן, הטכניקות בבתי הספר השונים השתכללו וניכרו הבדלים משמעותיים ביניהם, הן מבחינת שמות הקשירות והן מבחינת אופן הקשירה. במקרים מסוימים, קרה כי לקשירות שונות ניתן שם זהה בבתי ספר שונים דבר שמוביל עד היום לוויכוחים בשמות השיבארי שהתפתחו מאותן קשירות ה- Hojo-Jutsu.

עם תחילת המודרניזציה של יפן (תקופת מייג'י, החל מ-1868) הצטמצם באופן הדרגתי השימוש בחבל כאמצעי מעצר וקרנה של Hojo-Jutsu החל לרדת. טכניקות בסיסיות עדיין נלמדו בבתי הספר לשוטרים עד שנת 1926, לערך, אך השימוש בהן נעשה מזערי.

ההרס הגדול שהותירה מלחמת העולם השניה והאיסורים על לימוד אומנויות לחימה שחלו בעת הכיבוש האמריקאי הובילו להכחדה של טכניקות רבות ומידע על בתי ספר שלמים נעלם כליל. כיום מוכרות ביפן כ-500 טכניקות של Hojo-Jutsu המהוות חלק קטן מכלל התורה.

מקור השפעה נוסף על השיבארי הוא עולם הענישה והחקירה. תקופת האדו אשר הביאה עימה שלום והתבססות שלטונית הנהיגה גם שיטה משפטית מסודרת שלא הייתה קיימת עד אז. במסגרת זו ניתן מקום משמעותי ביותר להודאתו של האסיר – הודאה אשר ניתן היה להוציא מהעציר באמצעות פרוטוקול עינויים חוקי ומפוקח. הפרוטוקול כלל ארבע סוגי עינויים:

1. Muchiuchi - 笞打ち - הלקאה
2. Ishidaki - 石抱き - הפעלת לחץ באמצעות לוחות אבן - האסיר הושב על משטח משונן כשרגליו מקופלות תחתיו ועל ירכיו הונחו לוחות אבן כבדים.
3. EbiZeme - 海老責め - עינוי חסילון (שרימפס) במסגרתו רגלי האסיר הונחו בצורת "ישיבה מזרחית", הועלו לגובה כתפיו ושם נקשרו כך שהן מאלצות את האסיר להתכופף וזאת בעוד ידיו קשורות מאחורי גבו.
4. TsuriZeme - 吊り責め - עינויי תליה שהנפוץ בהם כלל קשירה של הידיים מאחורי הגב ותלייה מהאמות.

לפי העדויות, ההודאה נגבתה לרוב באמצעות שני סוגי העינויים הראשונים והשניים הנותרים הוכנסו לשימוש במקרים מעטים בלבד. עם זאת, אותנו מענינים דווקא בשניים האחרונים שכן Ebi-Zeme הינו מקור ברור למה שיתפתח בעוד מאות שנים ל- Ebi Shibari ו- Tsuri-Zeme הינו המקור לענף שלם של Tsuri - שיבארי באוויר.

גם בתחום הענישה לא נעלמה מקומה של הקשירה: אחד העונשים הרשמיים היה הצעדתו של הנידון (ברגל או על גבי סוס) ברחבי עיר לעיני כל בעודו קשור. לעיתים, עונש זה היה מתווסף לעונשים חמורים יותר והיה משמש כפתיח להלקאה, גרוש או הוצאה להורג.