נושא הבטיחות הוא נושא משמעותי ביותר כשמדובר בשיבארי. הדבר נובע ממספר סיבות:

• ככלל, אדם קשור פגיע הרבה יותר מאדם חופשי. כך לדוגמא אדם חופשי המועד במפתיע בזמן ההליכה יוכל לבלום את נפילתו עם הידיים והרגליים כך שאף אם לא יצליח למנוע את נפילתו, אבריו החיוניים לרוב לא יפגעו. לעומתו אדם שרגליו וידיו קשורות לא רק שייטה לאבד את שיווי המשקל ביתר קלות אלא שגם לא יוכל למנוע מראשו להיתקע דווקא בפינה של השולחן.
• האדם הנקשר נוטה להעביר חלק ניכר מהאחריות לאדם הקושר או אף להיכנס לסאב-ספייס. מצב דברים זה מחייב את הקושר לקחת על עצמו את האחריות עבור שני הצדדים ולכן לעקוב באופן מתמיד אחר מצבו הפיסי והפסיכולוגי של הנקשר.
• חלק מהקשירות אינו ידידותי לנקשרים מתחילים או נקשרים/קושרים שמאריכים את קשירתם יתר על המידה בעוד הם נאלצים לקבע את גופם בתנוחות שאינן טבעיות לגוף האדם, להסתפק בנקודת שיווי משקל בודדת ולא יציבה ו/או לשאת קשירות שאינן מיטיבות עם מחזוריות הדם בגופם.

להלן מספר חוקי יסוד שלא יעברו:

• לא להפעיל לחץ על הצד הפנימי של הצוואר (אזור הגרון).
• לא לקשור בעוצמה שעלולה לחסום את תנועת הדם או לפגוע במערכת העצבית.
• לא להניח קשרים שמתהדקים עם הפעלת לחץ על החבל אלא רק קשרים יציבים.
• לא להשאיר את הנקשר ללא השגחה.
• לא להתחיל את הקשירה אם אין לצדכם ערכת חילוץ (ורצוי גם ע"ר)

דגשים בעניין אזורי קשירה:

• קשירות עליהן מופעל לחץ יש לבצע באזורי השריר ולא במפרקים. כך לדוגמא, אם רוצים להעלות רגל אחת באוויר, לא נניח קשר על אזור הברך אלא באמצע השוק או הירך. באופן דומה, על היד לא נניח קשר באזור המרפק אלא באזור האמה או הזרוע
• צוואר קושרים רק כשהלחץ מופעל על גב הצוואר (העורף) ולעולם לא מלפנים (הגרון).
• כאשר קושרים את פרקי הידיים או הקרסוליים יש להקפיד הקפדה יתרה על קשירת קשרים יציבים ולוודא מרווח סביר (אצבע או שתיים) בין החבל לאזור הנקשר.

סימני אזהרה ובדיקתם:

אזור נקשר יכול לפתח צבע וחום שאינם טבעיים לגוף האדם במצב רגיל. שינויי צבע וחום מסוג זה יכולים להעיד על כך שהגיע הזמן להתיר את החבלים אך לא בהכרח. כיוון שצבע וחום הגוף של הנקשרים השונים יכול להיות שונה באופן משמעותי במצבם הרגיל או להגיב באופנים שונים לקשירות, על הקושר לעקוב באופן מתמיד אחר השינויים שעוברים על גופו של הנקשר על מנת שיוכל לדעת האם המצב הנתון מהווה סטייה מהנורמה של הנקשר ומהווה סימן להתערבות.

נהוג לחלק את הפגיעות הנגרמות ע"י חבל לשני סוגים - פגיעה במחזור הדם ופגיעה במערכת העצבים:

• אם ישנו חשש לפגיעה בזרימת הדם (נפוץ למדי באזור כפות הידיים) אפשר לבצע את הבדיקה הבאה: יש ללחוץ על הציפורן של הנקשר עד שזו לא מקבלת צבע ורדרד הנוטה ללבן ואז לשחרר בבת אחת את הלחץ. אם מחזור הדם תקין הצבע הרגיל יחזור אל מתחת לציפורן תוך שנייה או שתיים. אם לאו, יש לתקן את הקשרים או להתיר את החבל. אלא אם כן, בוצעה "הזנחה פושעת" של הנקשר הדם יחזור לזרימתו הטבעית ותוך זמן קצר (עד רבע שעה) לא צריך להישאר כל זכר ממשי לפגיעה.
• אם ישנו חשש לפגיעה עצבית יש לבקש מהנקשר לבצע מגוון תנועות עם ידו ולדווח על תחושותיו. קשירה נכונה לא צריכה לפגוע במגוון התנועות האפשריות ותנועות אלה לא צריכות להיות מלוות בכאב. בשלב הראשון, פגיעה (מעיכה) בעצבים יכולה להתבטא בתחושה של של נימול, עקצוצים, דקירות ואובדן תחושה חלקי. בשלב מתקדם יותר בכאב חד וכן באובדן תחושה ו/או שליטה באברים שמתחת לנקודת הפגיעה. למרות כל האמור, יש לדעת כי פגיעה עצבית יכול להיגרם גם מבלי שתהיה מלווה בכאב חריג ואף בכאב כלל. פרק הזמן הנדרש להתאוששות מפגיעה עצבית תלוי בחומרתה ונע בין דקות בודדות למספר חודשים. מקרים חמורים עלולים לגרום לנזקים בלתי הפיכים.

ברור וידעו כי סכנה של פגיעה עצבית במהלך תליות נפוצה הרבה יותר מאשר בקשירות קרקע ולכן העוסקים בתחום ימצאו עניין רב במאמר של Esinem בשם Nerve damage study הנמצא כאן.